האימפריה הבריטית היא גורם משפיע ביותר בהיסטוריה האירית.
בשנת 1541 הפרלמנט האירי העניק את התואר "מלך אירלנד" להנרי השמיני, שהיה באותה העת מלך אנגליה. בתקופה זו תכפו פלישות האנגלים לאירלנד, דבר שגרם לתושבים המקומיים להיכנע ללחצים ולהמיר את דתם מקתולים לפרוטסטנטים. מנזרים עשירים הפכו למטרות צבאיות, רכושם של האירים נושל, ואריסטוקרטים פרוטסטנטים השתלטו על מטעים ועל אחוזות.
בשנות החמישים של המאה ה-17 הובילה מדיניות החרמת הרכוש למצב קשה שבו במאה ה-18 שיעור הבעלות על נכסים של האוכלוסייה המקומית הגיע לפחות מ-15%. שנאתם של המקומיים האירים כלפי מדכאם האנגלי גדלה כאשר אנגליה לא עזרה לאירים הגוועים ברעב בתקופת המחסור החמור בשנים 1846-1842. כמיליון בני אדם מצאו אז את מותם, ומיליון נוספים היגרו למדינות שונות, ובעיקר לצפון אמריקה ולאוסטרליה. נוסף על הרעב, למקומיים לא הוענקה הזדמנות שווה בתחום החינוך והוקמו בתי ספר מעטים בלבד.
האירים מעולם לא קיבלו על עצמם את השלטון הבריטי, ונלחמו שוב ושוב על עצמאותם. הלחצים שהפעילו לביצוע רפורמות נסתייעו לבסוף, והובילו בתחילת המאה העשרים לחקיקה שהוענקה על-ידי הפרלמנט האנגלי. מרי מזוין בשנת 1916 הוביל לחתימה על ברית להקמתה של מדינת אירלנד העצמאית, שנחתמה סופית בשנת 1921.
עם זאת, שש מדינות איריות (מתוך 36 מדינות) קתוליות המצויות בצפון המדינה ביקשו להישאר חלק מבריטניה. לאחר שנת 1968 פרצו מהומות אלימות קשות בין הרוב האירי למיעוט הקתולי, לכאורה על רקע של הבדלים דתיים.
כיום, הלכידות בין הצבא הבריטי והכוחות הצבאיים הפרוטסטנטים היא תוצאה של הסכם פירוק נשק שנחתם בשנים האחרונות בין בריטניה לבין הפלג הקיצוני של צבא הרפובליקה האירית הישנה.
