"אין שם כל ערך לזמן. ראינו עלון שממליץ על טיול באחד האיים. שאלנו במלון שבו התאכסנו כמה זמן לוקח להגיע לאי הזה, וענו לנו: שעתיים. יצאנו לדרך בבוקר אבל כשהגענו לשם כבר ירד ערב. הדרך עברה בין המון כפרים וקצת חששנו – הם בכל זאת מוסלמים ואמרו לנו שזה ייקח רק שעתיים, האם לוקחים אותנו למקום הנכון? בסוף הבנו שעל כל דבר הם אומרים ש'ייקח שעתיים'."
התרבות האינדונזית מאופיינת בתפיסה ובגישה שונה באשר למושגי הזמן ביחס לתרבות המערבית. הבנת מאפיינים אלו חשובה לכל מי שנוסע או עובד באינדונזיה, ותאפשר חוויה תרבותית עשירה ומכבדת.
זמן גומי: הזמן באינדונזיה הוא גמיש ולא פורמלי. למעשה, הוא מכונה "זמן גומי", שפחות קשור לשעון ויותר לזרימה של החיים. מיידיות וזריזות אינן נחשבות מעלות, ודיוק מצופה בעיקר מזרים ולא ממקומיים. לתפיסתם של האינדונזים, חשוב יותר לסיים פגישה קודמת בצורה נעימה מאשר לקצר ולמהר כדי להגיע לפגישה הבאה בזמן. זאת במיוחד כאשר הפגישה היא עם אדם ממעמד חברתי גבוה.
כבוד לממתינים: העובדה שנותנים לאנשים להמתין נותנת ביטוי למבנה החברתי במדינה. המתנה לאישיות בכירה נחשבת הבעת כבוד.
שבוע עבודה קצר: שבוע העבודה באינדונזיה כולל ארבעה ימי עבודה מלאים ושני חצאי ימים בשישי ובשבת. שעות העבודה הן משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים בימי עבודה מלאים, ומשמונה בבוקר עד שתיים עשרה בצהריים בשישי ובשבת.
גישה פטליסטית: אין השקעה רמה של מאמצים בתכנון מראש לטווח הארוך, משום שהגישה היא פטליסטית: מה שצריך לקרות – יקרה.
מגוון לוחות שנה: באינדונזיה קיימים שלושה סוגים של לוחות שנה: הלוח המערבי-גרגוריאני, שהוא הלוח הרשמי; הלוח הערבי אשר מציין את החגים והצומות המוסלמיים; והלוח המקומי שמקורו באי יאווה ונמצא בשימוש חלקי. יום שבו החגים בלוחות השונים חופפים, נחשב מבשר טובות.
