רילוקיישן לארה"ב – מה בתרבות האמריקאית יכול לגרום לישראלים להלם?

רילוקיישן לארה"ב – מה בתרבות האמריקאית יכול לגרום לישראלים להלם?

שני לוטן כתבה על חוויותיה של מיכל חברתה הנמצאת ברילוקיישן לארה"ב

היינו בהלם כשבבנק לא אושר לנו כרטיס אשראי משום שאין לנו "היסטורית אשראי" בארה"ב. בשונה מישראל, ששם מספיק שיש כסף ומשכורת נכנסת בבנק. קיבלנו רק כרטיס דביט (debit) שמוציא כסף ישירות מהבנק. זה היה מעצבן ומבאס ומכעיס. הרגשנו כמו בעולם חדש שצריך ללמוד בו מחדש את החוקים המוזרים כדי להתנהל בו. נאלצנו להתמודד וללמוד במשך הזמן מה זה היסטורית אשראי ואיך משיגים אותה.

היו עוד המון חוקים חדשים שנאלצנו להתמודד איתם ולהתרגל אליהם בעקבות הרילוקיישן לארה"ב. כמו למשל שבארה"ב כשיש רמזור אדום בצומת, לנהג מותר לפנות ימינה אם הצומת פנוי (למעט בניו יורק או כשיש שלט שאומר שאסור).

לפני תחילת שנת הלימודים מצאתי את עצמי יושבת שעות מול המחשב ומול המיילים הארוכים שקיבלתי מבתי ספר/חוגים/גופי עירייה, ומנסה להבין מי נגד מי ומה ומתי אני צריכה לעשות/לזכור/להביא/לשלם/לקנות…

לקנות בסופר בהתחלה היה מתסכל, היה קשה למצוא את האוכל שאנחנו אוהבים והרגשנו חוסר אונים. הכל היה כל כך גדול והמבחר היה מוזר וגם הכל באנגלית. התקשינו אפילו למצוא דברים פשוטים כמו לחם טרי וגבינה לבנה שטעמה דומה לטעם שהכרנו. היום כבר יש לנו מאפייה שאנחנו אוהבים לקנות בה ומצאנו תחליפים טובים לגבינות שהיינו רגילים מהבית.

בקופה הגשנו לקופאית את הכרטיס לתשלום, והיא הסתכלה עלינו בתימהון. היום אני כבר יודעת שאת הכרטיס יש להכניס למכשיר האשראי שבקופה ולא להגישו לקופאית.

באחד הלילות הראשונים כשנשארתי לבד עם הילדים בבית (כי גדי היה בנסיעות), התעוררתי לרעשים וקולות מים בבית ופחדתי כל כך משוד עד כדי כך שהזמנתי משטרה. השוטרים שהגיעו הסבירו לי שמקור הרעשים הוא ממערכת החימום בבית המבוססת על מים.

כשהיו לי כל מיני כאבי בטן לא מוסברים, התחלתי לחשוד שמקורם בירקות של ארה"ב אשר שונים מאלו שאכלתי בארץ (עם ריסוס שונה/מהונדסים גנטית), ואפילו האשמתי את קירות הבית שאולי יש בהם חומרים מסוכנים. כשהלכתי לרופאים אמריקאים לא כל כך סמכתי עליהם ועל פתרנותיהם, כי הרגשתי שתפיסת הבריאות שלהם מאוד שונה מזו שקיימת בישראל ולא תמיד הסכמתי איתה. לפעמים קצת חשדתי שהם מציעים טיפולים מיותרים כי הם מעוניינים בכספי הביטוח הרפואי שלי ולא בבריאותי.

בחג המולד, גילינו שנהוג לתת כמעט לכל אחד מתנה: לחברים, למורים, לדוור, למנקה של הבית ואפילו לאיש שאוסף את האשפה. היינו בשוק שבערב החג הכל כמעט סגור, גם המסעדות (כי רוב האמריקאים בארוחת חג המולד בבתים). לעומת זאת, יום הזכרון לחיילי ארה"ב שציפינו שיהיה עצוב, היה דווקא יום חג ומבצעים בחנויות.

תרבות הצריכה בארה"ב מאוד חזקה. הופתענו לגלות שגם בתי הספר מעודדים את הילדים לקנות, ולאורך השנה מבקשים לשלוח כסף עם הילדים לרכישות שונות בבית הספר. בהתחלה היה לנו קשה להתחבר למנהג הזה אבל לאט לאט הבנו שזה חלק מהתרבות, ולא מנענו מהילדים להשתתף במנהג יחד עם חבריהם האמריקאים, סה"כ בחרנו ברילוקיישן לארה"ב.

כשהבן הגדול הכיר חבר אמריקאי, האמא ניגשה אלי והציעה שנקבע פליי-דייט (play date) בעוד שבוע. היה לי קצת מוזר שלמפגש קוראים בשם רשמי "פליי-דייט" ומתאמים מראש ולא נפגשים בצורה ספונטנית. אמרתי לה שאפשר גם להיות ספונטני אם היא רוצה והיא יכולה לשלוח לי ווטסאפ כשמתאים לה. אבל היא הסבירה לי שאין לה אפליקציית ווטסאפ ושהיא וחבריה האמריקאים בכלל לא נוהגים להשתמש בווטסאפ כי זה מרגיש להם כמו חדירה לפרטיות (והיא לחוצה מזה שרואים אם היא ראתה את ההודעה או לא) ולכן היא משתמשת רק בהודעות סמס. זה הפתיע אותי כי בישראל השימוש בווטסאפ מאוד נפוץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *