דברים שרואים משם: על רילוקיישן משפחתי לחו"ל

דברים שרואים משם: על רילוקיישן משפחתי לחו"ל

מה הייתם אומרים לו הציעו לכם לעבור עם המשפחה לכמה שנות שליחות בחו"ל? לפני שאתם קופצים משמחה ואורזים את הילדים והמזוודות, כדאי לשמוע מפי אלה שעברו את תהליך הקליטה והשיבה חזרה איך זה עובד באמת, לטוב ולרע

פורסם במגזין "להיות הורים", כתבה: מיכל בן ארי רואיינה- ד"ר חנה אורנוי

פעם, כשהיינו צעירים ויפים, הייתה לי פנטזיה לרתום את הקריירה האקדמית של בעלי לטובת שליחות בארצות הברית. המחשבה על שהות של שנתיים בארץ אחרת קסמה לי מאוד, עד שנולדו הילדים והבנתי את חשיבות הקירבה הגיאוגרפית לבני משפחה וחברים.

הפנטזיה הלכה והתמוססה, אך לעתים מדגדג בי שוב הרצון לפרוש כנפיים ולעוף למקום חדש. דלית אורן, דוקטור להיסטוריה ומרצה אורחת במכללה בארצות הברית, הייתה מאלה שאזרו אומץ, ארזו מזוודות ויצאו לשליחות בחו"ל עם הילדים: "כשנרשמתי לתואר ראשון, ידעתי שביום מן הימים אקח את משפחתי בעקבותיי לשהות בחו"ל. מה שלא ידעתי אז, זה עד כמה המעבר יהיה מסובך ואיזה מחיר משפחתי הוא יגבה ממני", היא אומרת.

התופעה של משפחות ישראליות המבצעות רילוקשיין (מיקום מחדש, בתרגום מילולי), בין שמטעם מקום העבודה, לימודים או המדינה, הולכת ומתרחבת בשנים האחרונות. להצבה במדינה זרה יש הרבה יתרונות, עם זאת, מדובר בתהליך מורכב, הדורש מבני המשפחה לעזוב סביבה מוכרת ולהתמודד עם תרבות שונה, שפה שונה, נורמות שונות ועוד.

להכין את הילדים לנסיעה

"בני המשפחה לא חווים באופן אחיד את אותם הרגשות", כותבת ד"ר חנה אורנוי בספרה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן – מסע הרילוקיישן – נסיעה לשליחות בתרבות זרה" (הוצאת רימונים), "יש מי שיחווה קושי ואובדן (גם אם זמני) של חברים, משפחה, עבודה וסביבה מוכרת, ויתקשה להסתגל להרגלים חדשים ולמה שמציעה לו הארץ החדשה. ויש מי שירגיש שיש פה דווקא הזדמנות לצמיחה ושינוי ויחוש הנאה, התלהבות והתרגשות".

בספרה סוקרת ד"ר אורנוי, ראש ההתמחות בניהול ומרצה בכירה במכון לנדר וחברת סגל ההוראה בתוכנית לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה, את תהליך הרילוקיישן, ומביאה סיפורי משפחות והתייחסות של מומחים. "אחת המשמעויות של המעבר היא ניתוק הילדים משגרת החיים שלה הם מורגלים וממסגרות מוכרות כמו גנים ובתי ספר", היא אומרת. "מחקרים מראים שילדים לפני גיל בית ספר מסתגלים למקום הזר באופן קל יותר, לעומת ילדים גדולים שצריכים להתאקלם ולהיקלט בבתי ספר חדשים, למצוא חברים חדשים ולהתאים עצמם לפעילויות חברתיות חדשות".

"קושי נוסף ולא מבוטל הוא הריחוק מהמשפחה והחברים. בעוד שמי שיצא לשליחות מבלה את רוב זמנו בעבודה, הרי שהמשפחה, ובעיקר בן/ת הזוג, נמצאים רוב הזמן בבידוד ובריחוק ממשפחה וחברים, ללא כתף תומכת".

דלית אורן, שנסעה עם בעלה ושני ילדיה לשליחות של שנתיים במינסוטה, מספרת כי "המעבר של הילדים לארצות הברית לא היה פשוט כפי שקיוויתי. בני, שהיה בן חמש, לא ידע אנגלית ובעלי נאלץ לשבת עמו מספר חודשים בגן הילדים כדי לעזור לו להסתדר. גם לבתי, שבארץ היו לה הרבה חברות, היה מאוד קשה ולקח לה קרוב לשנה עד שהבינה את הקודים החברתיים האמריקאיים והצליחה לבנות לעצמה חיים חברתיים חדשים".

לדברי ד"ר אורנוי, "כמעט בכל משפחה ישנו ילד אחד או יותר שחווים את תקופת ההסתגלות הראשונית כמצב משברי, לכן מומלץ להכין את הילדים לקראת הנסיעה ולשתף אותם במה שעומד לקרות. לדאוג שיהיו שותפים בתכנונים. לדבר על מה שעומד לקרות בבית הספר, לתת קורס הכנה ללימוד השפה הזרה וכדומה".

דברים שרואים משם: על רילוקיישן משפחתי לחו"ל
לחלום בעברית, להסתדר בגרמנית

ידיעת השפה היא אולי המרכיב המשמעותי ביותר להצלחת ההתאקלמות של המשפחה. על כך יכולה להעיד גם היידי אור, אם לשלוש, שנסעה בשנת 2007 בעקבות בעלה לגרמניה ולהולנד. בפרק זמן של שלוש שנים עברו שתיים מהבנות שלוש מדינות (גרמניה, הולנד ושוב גרמניה) ונאלצו להסתגל לשתי שפות ושתי תרבויות.

"לפני שעברנו, חברה כתבה לי שהסוד למעבר מוצלח הוא להתנהג כאילו במקום הזה תחיי כל החיים, לא לחשוב שזה זמני", מספרת אור. "היא צדקה. לכל מקום היו האתגרים שלו. במעבר הראשוני הכל היה קסום, היער השחור הוא מקום מדהים ביופיו, יחד עם זאת הייתה לנו בעיית שפה קשה. המעבר ממנטליות ישראלית לאירופאית היה לא קל, מדובר במעבר לשירות אירופאי, לאוכל אחר, למסגרות אחרות. ובעיקר כמובן זו גרמניה, זכר השואה קיים בכל פינה, המצפון הציק לי.

"בהולנד נושא השפה לא היה בעייתי, אבל הולנד של התיירים היא לא הולנד שמהגרים אליה, ולמרות שיש לי שם משפחה וחברות – התקשיתי ליהנות ממנה. המעבר השלישי בחזרה לגרמניה היה אמור להיות קל – השפה כבר ברורה לנו, המנטליות לא חדשה, אבל למעשה היה זה המעבר הקשה מכולם, וכאן בהחלט החברה (או חוסר בחברה) שיחקה תפקיד גדול. כולנו התקשינו מאוד למצוא חברים. הגענו לאזור בו האנשים נחשבים סגורים אפילו ביחס לגרמניה, והרגשנו זאת מיד.

"כיום אני יכולה לומר שהבנות כבר מזמן מרגישות כאן כמו דג במים, אבל אני עוד מתקשה בתחומים מסוימים, כמו העולים החדשים שהגיעו לישראל בגיל מאוחר ולנצח המשיכו לפטפט ביידיש או עיראקית. נראה שגם אני אמשיך לחיות כאן בעיקר בעברית".

רילוקיישן אקזוטי

משאת הנפש של רוב הישראלים המועמדים לרילוקיישן היא ארצות הברית, ולאחריה אירופה. אבל יש גם לא מעט משפחות ישראליות המוצבות בארצות הנחשבות אקזוטיות, ודווקא שם, לעתים, ההסתגלות קלה יותר. יעל רותם גלילי ממושב בית הלוי נסעה עם ילדיה, גלי ויותם, ובעלה פלג להודו, והם נמצאים שם כבר קרוב לשנתיים.

"אנחנו אלו שבחרנו בהודו", אומרת רותם גלילי. "אמרנו לעצמנו שאם כבר לעבור חוויה משפחתית של רילוקיישן – אז לעבור אותה בארץ עם תרבות שונה. עשינו לילדים הכנה נפשית לקראת הודו, עוד הרבה לפני שזה הוחלט. ישבנו איתם על מפות, ספרים, סרטים, ואף עברנו סדנה משפחתית אצל יועצת.

"כשהגענו להודו – עברנו הלם תרבותי, שאותו אנו חשים עד היום. אי אפשר להסביר את הודו, את המנטליות השונה, אבל לדעתי ההלם יותר גדול לתיירים, כי אני הגעתי והכל היה מוכן לי, ידעתי למי לפנות ויש מסביבי עוד ישראלים.

"מה שמסובך פה זו הביורוקרטיה, למשל לוקח המון זמן לפתוח חשבון בנק, לשכור דירה. כל דבר מלווה בעשרות טפסים וחתימות, כשהכל עדיין ידני. עוד קושי שנתקלנו בו בהודו זה חוסר הדיוק בזמנים. אם טכנאי אמור להגיע לתקן את המחשב, הוא יכול להגיע יומיים אחר כך. בתחילה כעסנו, אבל בסוף הבנו שככה זה בהודו. גם החשיפה ללכלוך ולעוני מרתיעה, אבל באיזשהו שלב מתרגלים לזה. הילדים מודעים לקבצנים שברחוב, אבל זה לא מגעיל אותם".

איך הייתה הקליטה מבחינה חברתית?

"היה לנו מזל והילדים נקלטו בבית הספר מהר מאוד, אפילו גלי, שהייתה בת שמונה ולא ידעה מילה באנגלית. בהתחלה אפילו ציידנו אותה במילון מונחים, שתוכל לתקשר. הילדים לומדים בבית ספר בינלאומי ואין שם עוד ישראלים, והוא מאוד רחוק, שעה וחצי נסיעה מהבית. יש כאן קהילה ישראלית מאוד גדולה, המון משפחות, וזה כמובן עוזר. הם הופכים להיות המשפחה שלך כאן, הכל מתנהל כבמעין קיבוץ – חוגגים את החגים יחד, מבלים בסופי שבוע יחד, אין פה בכלל מצב של בדידות. יש גם מפגש מאוד חיובי עם הקהילה המקומית, רכשנו לנו המון חברים הודים שאני יודעת שנשמור עמם על קשר גם כשנחזור לארץ".

דברים שרואים משם: על רילוקיישן משפחתי לחו"ל
בן הזוג מחפש משמעות

בני הזוג של המוצבים לשליחות הם אלה שמתמודדים על פי רוב עם קשיי היומיום (קניות, ארגון הבית ושירותים שונים). הם נאלצים לרוב לוותר זמנית על הקריירה ולחפש לעצמם תעסוקה ועניין במדינה החדשה.

המעבר לחו"ל מלווה פעמים רבות באובדן התחום התעסוקתי של בני הזוג," מציינת ד"ר אורנוי. "הם צריכים להסתגל לירידה משמעותית בסטטוס המקצועי – מבעלי קריירה מצליחה לעקר/ת בית. חיוני לחפש עניין חדש (לידת ילד נוסף, התנדבות בקהילה, וכדומה), אשר ייצוק משמעות לחיים בתרבות הזרה".

היידי אור, למשל, מתחזקת בלוג מקסים ששמו "היידי בת הערים", המתאר את עלילות המשפחה בארצות השונות שהגיעו אליהן. יעל רותם גלילי מקדישה את השהות בהודו ללמידת הינדי, לתרגול יוגה וגם לבניית בית בשלט רחוק בישראל.

רקפת פרידמן, מטפלת ברפואה סינית שנסעה בעקבות בעלה לעמק הסיליקון, ניצלה את השנים בארה"ב כדי לעשות תואר שני ברפואה סינית וחזרה ארצה עם מקצוע וניסיון. גם אור וגם פרידמן זכו לעבור חוויית לידה בארץ זרה.

"זכיתי לחוויית לידה ראשונה נהדרת בארה"ב", נזכרת רקפת פרידמן. "היה לי חדר פרטי, רופאה פרטית ויחס יוצא מגדר הרגיל לעומת הצפיפות והבלגן שבאשפוז בארץ. מצד שני הכל היה מנוכר וסטרילי, ואת חסרונו של החום הישראלי הרגשתי בבדידות לאחר הלידה. למזלי, ליד הבית הייתה לנו שמורת טבע, ובטיוליי בה עם העגלה פגשתי עוד אם, שדרכה הגעתי לקבוצת אמהות ובזכותה נשברה מעט חומת הבדידות".

מרבית בני הזוג של הנשלחים בתפקיד לחו"ל הן נשים, ולא יהיה זה מוגזם לומר כי לעומתן, גבר המצטרף לשליחות אשתו נתקל יותר בקשיים. "90-85 אחוז מן המוצבים בחו"ל הם גברים, כך שמרבית בנות הזוג המלוות הן נשים, ונשים נוטות לפתח יחסי קירבה ותמיכה ביניהן", מסבירה אורנוי.

"הסיכוי של גבר מלווה להצטרף לקבוצת התמיכה של הנשים או להקים קבוצת תמיכה גברית הוא קטן מאוד. גם כאשר הארגונים תומכים בבני הזוג המלווים, הם מייעדים את התמיכה שלהם לפעילויות של נשים, ולגבר המלווה זה לא מתאים. עובדות אלה מביאות לכך ששיעור הדיכאונות של גבר המלווה את אשתו גדול בהרבה משיעור הדיכאונות של נשים מלוות".

"בתחילה הצטרף אליי בעלי בשמחה", חושפת דלית אורן, "אולם, לאחר זמן מה הוא החל להיות מתוסכל מהעובדה שהוא אינו עובד ושנטש למעני קריירה. הוא לא היה רגיל לטפל בענייני הבית והילדים שנחתו עליו, ולא הסתדר עם התדמית החדשה של עקר בית שנכפתה עליו. היחסים בינינו התערערו וכעת אנחנו בדיון מתמשך אם להאריך את שהותי בחו"ל לבד, או לחזור לארץ כמשפחה ולראות לאן יובילו הדברים".

השיבה ארצה

על פניו, החזרה לארץ אינה אמורה להוות בעיה, בשל השיבה למנטליות מוכרת, לשפת האם, למשפחה ולחברים. אולם מסתבר שהיא מזמנת קשיים גדולים יותר, ובהם "הלם תרבותי הפוך".

עם חזרתן, משפחות רבות מדווחות שהן חשות כי הסביבה השתנתה, המשיכה הלאה ו"לא חיכתה להן".

"החלטנו לחזור ארצה למרות הנוחות בארצות הברית", אומרת רקפת פרידמן. "היה חשוב לנו שהילדים ייכנסו למסגרות חינוך בארץ ורציתי להיות ליד ההורים שלי. המפגשים עמם פעמיים בשנה הדגישו עד כמה המשפחה חשובה, עד כמה ההורים לא נעשים צעירים ואיזה עוול זה, גם לסבים וגם לנכדים, שאינם זוכים לגדול ביחד".

איך הייתה הקליטה מחדש בארץ?

"זו חוויה משונה. שש שנים הן הרבה זמן, וכמו שאני השתניתי – גם פה דברים השתנו. הגענו לדירה שהוריי הכינו מבעוד מועד, בתי שרה, שהייתה בת שש, ידעה עברית ומהר מאוד רכשה חברות וויתרה לחלוטין על האנגלית. העובדה שהילדים נחתו לתוך משפחה מורחבת ולסביבה מלאה בילדים הקלה עליהם מאוד את ההתאקלמות.

"דווקא לי, שהייתי הכוח הדוחף לחזור, לא היה קל – מבית מרווח עברנו לדירת ארבעה חדרים, מארץ עם מרחבים אינסופיים למדינה קטנה וצפופה, וויתרנו על שתי מכוניות במשפחה. מצד שני היו דברים שהקלו עליי – חזרנו לעיר ילדותי, קרובים להורים ולמשפחה, וזה חיבר אותי לזיכרונות ולשורשים, מה שלא היה לי בארצות הברית. היה צריך לעבוד גם על הקשר עם החברים, וכמובן, להתחיל לבנות את עצמי מבחינה מקצועית, כשאף אחד לא מכיר אותי ואת האיכויות שלי. גם זה תהליך שדרש המון זמן וסבלנות".

דברים שרואים משם: על רילוקיישן משפחתי לחו"ל
הכל חוויות

חוויית הרילוקשיין בחו"ל תלויה באישיותו של ההורה או הילד ובסביבה החדשה. כך או כך, ברור כי מדובר בחוויה שמשפיעה עמוקות על בני המשפחה. "המעבר נתן לי פרופורציות אחרות לחיים", מדגישה היידי אור. "הייתה תקופה שחשבתי שלמדתי כל כך הרבה כאן, שכדאי לשלוח כל ישראלי לחו"ל לשנה, לראות דברים אחרת ולחזור לישראל עם תובנות חדשות".

"השנתיים שלנו בהודו לחלוטין הרחיקו אותנו מהלחץ של הארץ", אומרת יעל רותם גלילי. "עברנו לבועה אחרת לגמרי, שאיפשרה לנו הזדמנות שלא קיימת בארץ ליצור חברויות חדשות באמצע החיים. לילדים זה זימן חשיפה לצורות אחרות של חיים, היכרות עם ילדים ממקומות אחרים בעולם ושפה נוספת. לארץ הם כבר יחזרו עם אנגלית רהוטה".

נעמה מירב, צלמת מראש פינה שנסעה כילדה לפני 40 שנה לפרו עם הוריה, מתייחסת אל הנושא בפחות אופטימיות. "הרבה טוענים שהמעברים מרחיבים את האופקים", היא אומרת, "אבל גם כילדה שעברה את החוויה וגם כהורה שעבר אותה (כשהייתה אם לשניים נסעה מירב בעקבות בעלה לארצות הברית, מ.ב.א), עם כל הכבוד ל'לראות עולם', אני חושבת שמה שילד צריך זה יציבות וקביעות. ההתניידות הזו לא בהכרח מוסיפה לביטחון העצמי שלו, בעיקר כאשר ההורה אינו מסוגל להיות תומך".

"בשורה התחתונה", מציינת דלית אורן, "למרות המחיר המשפחתי הכבד שכנראה איאלץ לשלם בעקבות השליחות, אני חושבת שמי שבוער בו הדחף להתנסות במגורים בארץ אחרת חייב לפרגן לעצמו ולמשפחתו את החוויה הזו, אבל חייבים להיות קשובים גם לצרכים של שאר בני המשפחה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.