על תחושת השייכות החזקה של האיטלקים

על תחושת השייכות החזקה של האיטלקים

אם נדבר עם ישראלים השוהים באיטליה נשמע מהם חוויות כגון אלו:

"הכנתי ארוחת ערב לחבורה איטלקית והם לא נגעו בכל מה שנראה להם לא מוכר, אלא רק באוכל שנראה בסגנון איטלקי. הם ממש מפחדים מתרבות אחרת וזה בא לידי ביטוי בעיקר באוכל."

"האיטלקים יוצאים לחופשות בעיקר באיטליה. הם שואלים זה את זה: 'לאן אתה נוסע, להרים (צפון איטליה) או לים (סרדיניה, סיציליה וכדומה)?' לעתים הם יוצאים למדינות אחרות באירופה, ולעתים רחוקות יותר הם יוצאים לחופשה באסיה."

"הטלוויזיה היא באיטלקית, הסרטים, השלטים, הכול. אתה חייב לדעת את השפה ברמה מסוימת כדי שתוכל לנהל שם קשר עסקי."

"רובם נוסעים רק במכוניות איטלקיות."

מבחינה היסטורית, איטליה הייתה מחולקת לערי-מדינה עצמאיות כשבכל אחת מהן ממשל אוטונומי, משפחות שולטות, דיאלקט מקומי (או שפה), היסטוריה, מסורת ומאכלים ייחודיים. כלומר, איטליה כיום מורכבת מערי-מדינה לשעבר, שרובן ככולן ייחודיות במובנים מסוימים, ובמובנים אחרים חולקים ערכים תרבותיים משותפים.

באמצעות אמצעי התקשורת ומערכת החינוך נעשתה איטליה מדינה אחידה יותר, ועם זאת, רוב האיטלקים מגדירים את עצמם על-פי מוצאם: רומאי, פירנציאני או ג'נובסי. נטייה זו מדגימה את ערכי התרבות החזקים של ה-campanilismo, קרי תחושת השייכות.

מקור המונח במילה campanile, מגדל הפעמון שנמצא בכל עיירה באיטליה. איטלקי חש בנוח כאשר הוא יכול לראות את ה-campanile של העיירה שלו, וזהותו, במיוחד בדרום המדינה אך גם בצפונה, קשורה לאזור מגוריו, למשפחתו, לחבריו או לקבוצת הכדורגל שהוא אוהד יותר מאשר למקום עבודתו. המשמעות היא שהאיטלקים מעדיפים להישאר במקום הולדתם, ובמצבים עסקיים תמיד יראו לנגד עיניהם את טובת בני עירם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *