יציאה לרילוקיישן עם ילד בגיל ההתבגרות

יציאה לרילוקיישן עם ילד בגיל ההתבגרות

ראיון שנערך עם אריאל אבוטבול ועדי מיארה ברדיו החינוכי, כאן 11- בעקבות חווית הרילוקישן של אריאל בהיותו נער

אנא ספרי לנו בקצרה על הספר שכתבת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", נסי בבקשה להסביר לנו מה היעוד העיקרי שלו?

יציאה לרילוקיישן נשמעת חווית חיים מדהימה והיא אכן כזאת. אבל אחרי שאני עצמי עשיתי רילוקיישן הבנתי שיש בתהליך גם קשיים והוא מורכב, כי מעבר למדינה זרה ולתרבות חדשה על כל המתחייב מכך, דורש יכולת הסתגלות ועמידה בלחצים שלרוב אדם לא רגיל אליהם. הספר הזה מתאר את כל התהליך – ההכנה שצריך לעשות לפני, הליווי הנדרש בתקופת השליחות ותהליך החזרה הביתה. והוא גם מביא דוגמאות מסיפורי משפחות וכן עצות לקראת הנסיעה.

יכול להיות שספר כזה שעוסק ברילוקיישן רלוונטי היום יותר מבעבר, מפני שיותר יותר אנשים יוצאים לשליחויות בתחומי עיסוק חדשים?

בהחלט! פעם יצאו לרילוקיישן בעיקר שליחי המדינה כמו משרד החוץ והסוכנות, קצת עובדי הייטק, אנשים שיצאו ללימודים, רופאים שיצאו להשתלמות… היום זאת ממש תופעה. משום שהגלובליזציה הדוהרת יוצרת מצב שכמעט כל ארגון עובד מול חו"ל וצריך לשלוח עובדים שייצגו אותו בחו"ל. אנחנו גם רואים שיותר ויותר אנשים רוצים לחוות את חווית המגורים בחו"ל ומחפשים לעצמם רילוקיישן באופן עצמאי, תופעה שהיתה גם היא פחות בעבר והיום היא בנסיקה.

אבל עדיין ד"ר אורנוי, אני שואל את עצמי כמה אנשים אני מכיר שמתעסקים בשאלת הרילוקיישן וההתמודדות עם שליחות מחוץ לישראל…   

אלפים יוצאים לרילוקיישן בכל שנה. יש כאלו שיוצאים כבודדים ויש כמשפחות, הייתי מהמרת שבסביבות עשרת אלפים משפחות יוצאות בכל שנה מהארץ, וזה כולל גם אנשים שיוצאים ללימודים, לעבודה, לשליחות למען המדינה ועוד. מספר גדול הרבה יותר של אנשים יוצאים לנסיעות עבודה קצרות מרובות לחו"ל, ואפילו יותר נמצאים בחו"ל מאשר בארץ בשל ענייני העבודה, אבל זה כבר נושא אחר, כי הם לא באמת גרים שם…

האם תוכלי לנסות להסביר לנו מהם הדברים הכי חשובים שאדם צריך לדעת לפני יציאה לרילוקיישן?

דבר ראשון אדם צריך לשאול את עצמו לפני מסע כזה של רילוקיישן, האם זה מתאים לו?

האם הוא לא אדם שיפוטי שחושב שתרבות המדינה שלו היא הטובה בעולם ויתקשה לכן לכבד תרבות אחרת? האם הוא פתוח להתנסויות חדשות ולאורח חיים אחר? האם הוא מספיק חברותי כדי למסד קשרים עם בני המקום אליו הוא נוסע? האם יש לו יכולת עמידה בלחצים? שהרי הוא אמור לנסוע לסביבה זרה ולא וודאית.

אדם צריך לבדוק האם הוא יודע את השפה של המקום? כי שפה היא חשובה לביטחון ולהסתגלות, או לפחות לדעת כמה מילים מרכזיות, וגם צריך לדעת שלא מספיק לדעת את השפה הוורבלית, צריך גם לשלוט בסגנון התקשורת של המקום, איך רצוי להגיב ובאלו מצבים.

מעבר לעובדה שאדם צריך לבדוק עם עצמו האם זה מתאים לו, הוא צריך לבדוק האם זה מתאים למשפחתו? האם אין לו הורים מבוגרים שיזדקקו לו כשהוא שם? האם לילדיו שמעורים במדינה ויש להם חברים ותנועת נוער ומוסד לימודים מסודר – האם זה יתאים? האם בני הזוג אשר לרוב מקריבים את הקריירה למספר שנים, באמת מוכנים לזה או שהם חשים תסכול ותחושת הקרבה? הרי אם משפחתו לא תסתגל יהיה לו קשה לתת תפוקת עבודה טובה בחו"ל ולכן זה כה חשוב.

הוא צריך גם להיות מוכן לקשיים – לא קל להשתלב במדינה זרה, אין לך חברים, משפחה מורחבת תומכת, לא תמיד אתה יודע כיצד עליך להתנהל.

והוא צריך לברר גם מה יצא לו מזה – קידום בעבודה אחרי שיחזור, עוד כסף, חוויה מעצם זה שהוא חווה איך חיים אנשים מתרבויות אחרות ועוד.

יש הבדלים משמעותיים בין זוג ללא ילדים לבין משפחה, נכון?

בוודאי. כאשר יש במשפחה ילדים, הרי שאחת המשמעויות של המעבר היא ניתוק הילדים משגרת החיים שאליה הם רגילים, וממסגרות מוכרות כמו גנים ובתי ספר. מחקרים מראים שכאשר יש במשפחה ילדים לפני גיל בית ספר, ההסתגלות למקום הזר קלה יותר, לעומת משפחה שיש בה ילדים גדולים שצריכים להתאקלם ולהיקלט בבתי ספר חדשים ולהתאים עצמם לפעילויות חברתיות חדשות, קושי זה מתגבר בעיקר בקרב בני נוער בשלב ההתבגרות

ד"ר אורנוי, אריאל שנמצא כאן לצידי היה כנער עם הוריו בשליחות באירופה שנמשכה שנתיים וחצי, וממה שהצלחתי להבין ממנו הקושי הכי גדול בתור נער היה ההשתלבות בחברה, בעיקר במערכת החינוך, אז איך כדאי להיערך לזה?

כפי שציינתי קודם לבני הנוער קשה במיוחד כי יש להם חיים שלמים בארץ. יש כאלה שמדווחים על התחלה קשה ושהם אפילו חווים תחלואים פיזים לא מוסברים, וסימפטומים רגשיים כגון דכדוך וחרדות. אבל מתקבל הרושם מתוך מה שבדקתי, שעם קצת אורך רוח וסבלנות רוב בני הנוער מסתגלים עם הזמן ואפילו מסתגלים היטב וכי אין בדרך כלל השפעות ארוכות טווח של הקשיים מן התקופה הלא פשוטה של ההתחלה.

צריך לדעת שמדובר בתקופה של אי יציבות – אך יש לתפוס פרופורציה, מדובר בקושי זמני שאמור להשתפר עם הזמן!

מומלץ להמשיך לשמור על קשרים עם חברים מהארץ. זה נותן בטחון.

מומלץ לנסות ולאתר חברים במקום החדש דרך הרשתות החברתיות, עוד לפני שמגיעים, ולהעזר בהם להכיר את המקום ולבקש מהם שיהיו מלווים שלכם כשתגיעו. חבר מלווה הוא דבר שמאד עוזר בקליטה.

אם יש עוד משפחות ישראליות שהגיעו קודם ולהם ילדים, כדאי לנסות ולהתחבר איתם זה מאד מסייע בהתאקלמות הראשונית.

מומלץ להתחיל ללמוד את השפה עוד מהארץ, כי זה מסייע להתאקלמות המהירה.

מומלץ להיות מאד מעורבים ושותפים בהכנות לנסיעה. לא להשאיר להורים בלבד לבחור לכם את בתי הספר ואפילו את אזור המגורים.

מומלץ לא להתבייש, ובמידת הצורך להעזר בפניה לגורם מקצועי כמו טיפול פסיכולוגי זמני, בכדי לקבל תמיכה ונחמה.

למרות הצורך הכלכלי והקידום המקצועי שיש ברילוקיישן אז כמה זה באמת נכון לצאת עם בני נוער בגיל ההתבגרות, זה כאילו לעצור להם את החיים באמצע החיים, האם אני צודק?

נכון שדברנו עד כה על הקשיים, אבל זאת חווית חיים מדהימה שאם יש לה הזדמנות רצוי שלא לפספס אותה – חוזרים הביתה עשירים – חברים חדשים, שפה, רואים עולם, מטיילים, חוזרים עם תפיסה רחבה יותר לגבי העולם ואנשים מתרבויות שונות, ובכלל תחושה שהתמודדתי עם קשיים, יכולתי להם ורק הרווחתי מכך.

כאן בדיוק אני יכול רק לחדד ולהוסיף שאין ספק שזה היה אתגר לא פשוט אפילו מורכב מאוד מבחינה חברתית, כי הייתי צריך להתמודד עם בעיות שפה, תרבות חדשה, מנטליות שונה. חשבתי שאני נמצא לבד בסיפור הזה ואני מבין שכל אחד בגילי היה חווה בדיוק את אותה ההרגשה, נכון?

אנחנו יודעים, גם מתוך מחקרים, שמדובר בקושי אוניברסלי. התחושות הללו קורות לכולם בכל מקום בעולם, לא משנה מאיזו מדינה אתה ולאן אתה נוסע, דרך אגב גם בכל גיל. התופעה הזו נקראת הלם תרבות ויש לה שלבים. בממוצע מדברים על חצי שנה של הסתגלות. עד שאדם יכול להגיד לעצמו, עכשיו יותר ברור לי איך מתנהלים כאן ואני מצליח לזרום.

אבל זה בקלות יכול היה ללכת למקום של אכזבה וכישלון, נכון? במידה ודבר כזה קורה את חושבת שכדאי להפסיק את השהות ולחזור לארץ?

אני חושבת שזאת שאלה מאד אינדבידואלית, וכל משפחה מקבלת את ההחלטות שלה בנדון. אם מישהו מבני המשפחה באמת סובל לאורך זמן, וברור שהפתרון לכך יוכל להיות רק בחזרה הביתה, והמצוקה שלו מקשה על ההסתגלות של כולם, ועל ההצלחה של ראש המשפחה בביצוע התפקיד שבשביל הקידום המקצועי שלו נסעו, הרי שכדאי לחזור. אבל לא זאת צריכה להיות ברירת המחדל.

את מדברת בעיקר על הכנות לקראת היציאה אני מבקשת לשאול אותך, ממה שידוע לך כמובן, כמה אנשים באמת לוקחים את זה ברצינות ונערכים לזה בהתאם?

לטעמי מקומות העבודה גם בארץ, אבל גם בחו"ל, לא מספיק נותנים הכנה מקיפה לקראת שליחות. גם אלו שנותנים זה לא מספיק. מומלץ מאד למי שרוצה לנסוע להערך ביסודיות. להיפגש עם אנשים שהיו שם, ללמוד את נהגי התרבות של המדינה המארחת, את השפה, להערך למרכיבים יומיים שיש להתמודד איתם כגון: מציאת מגורים, בתי ספר גנים, פעילויות לילדים, תנאי מזג אויר, סוגי מזון שקיימים בארץ המארחת ועוד.

וצריך לדעת שגם כשאתה נערך ומנסה ללמוד כמה שיותר על המדינה הזרה, אין סוף לדברים ועדין תתקל בכל כך הרבה דברים שלא חשבת להערך אליהם לפני היציאה. אני למשל זוכרת באי נעימות רבה, איך כעסו עלי בבנק, כי כתבתי את הצק בצורה לא נכונה. מי חשב שלפני הרילוקיישן אני צריכה ללמוד איך כותבים שם צ'ק?

אז אי אפשר לחתום את הראיון הזה בלי לשאול את השאלה העיקרית – רילוקיישן בכל מחיר?

שום דבר בחיים אסור שיהיה בכל מחיר.

אז איפה עובר הגבול?

אם חוסר הסתגלות או קשיים אחרים של מי מבין בני המשפחה, ממש משפיע לרעה על הצלחת העובד שנסע לרילוקיישן – קשה לו לתפקד בשל כך ולהצליח בתפקיד, או אם המשפחה חווה לחצים ומתחים שמאיימים על ההתפרקות שלה ויש דברים כאלה, פה לדעתי מושם הגבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.