טקסים ומסורות

טקסים ומסורות

נוהגי חיתון:

התרבות הניגרית היא תרבות פטריארכלית, שבה המשפחה שולטת במבנה החברתי וחשיבות רבה מיוחסת לשושלת היוחסין של הפרט. זוג שמביע את רצונו להינשא נדרש לעבור תהליך מובנה. תחילה, שולח הבעל לעתיד מתווך לביתה של הכלה המיועדת ומציג את רעיון הנישואים בפני הוריה. לאחר מכן מתנות נשלחות לבית הוריה של האישה המיועדת, ורק בשלב הבא מגיע הגבר עצמו כדי לשוחח עם ההורים על הנישואים. עד כה, דבר לא נאמר לאישה על אודות הצעת הנישואים שעל הפרק. אם משפחתה של הכלה מסכימה, עוברת האישה להתגורר עם בני משפחתו של בעלה. ובהמשך, אם הדברים מתנהלים כשורה, הנישואים יכולים לצאת אל הפועל. הנדוניה הקשורה בנישואים אלו אינה סכום קבוע, והיא משמשת תעודת ביטוח כנגד התעללות באישה. רק לאחר מותה של האישה וקבורתה באדמת הולדתה, משולמת הנדוניה שנקבעה מראש לבעל, בתנאי שטיפל בה כראוי.

נישואים בין-שבטיים הם נדירים בניגריה, וזהו עדיין מקור מרכזי ליריבות בין השבטים המבקשים לשמור על טוהר השבט. נישואים בין ניגרי לבין תושב זר מקובלים יותר מנישואים בין ניגרי לבין ניגרי משבט אחר. עם זאת, אם אכן מתרחשים נישואים מעורבים כאלה, החברה החדשה בשבט זוכה ביחס מלכותי כמעט מצד השבט המארח. זאת כיוון שעצם הצטרפותה הוא הקרבה נעלה של ויתור על שבט האֵם ומסורותיו ואימוץ מלא של שבטו של בן הזוג.

באזורים מסוימים, במיוחד בכפרים, הפוליגמיה עדיין נפוצה למדי, זאת לעומת אזורים עירוניים שבהם מרובים יותר נישואים מונוגמיים. כיום, ההחלטה להינשא תלויה יותר ויותר בשיקולים כלכליים, וזוגות רבים מחכים לסיום לימודיהם, בטרם יינשאו. 

טקסי שיוך:

המנהגים המקומיים משחקים תפקיד חשוב בחיים הניגריים על אף תהליך המודרניזציה במדינה. אחד מהם הוא טקס שאמנם הולך ונעלם אך מצוי עדיין באזור המערבי של המדינה וקשור לסימנים שבטיים. ילד שמגיע לגיל שנתיים-שלוש עובר צריבה של הסימנים השבטיים המייצגים את השבט או המשפחה, על פניו. על-פי התפיסה השבטית, ילד שאינו יכול לעמוד בכאבים הנלווים לטקס (שמבוצע ללא הרדמה) אינו ראוי להשתייך למשפחה או לשבט. התהליך נעשה בתנאים בלתי היגייניים ומסוכנים, ונראה כי הוא הולך ומצטמצם בהדרגה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *